חושך מואר





שמחשיך ניתן לראות את מקור האור ביתר בהירות
אפורים מתקדרים צובעים גם תמונה עליזה
כתמים כתמים לתוך החשכה
ושם…
נוכל מידי פעם לברוח..
לעלות על גל זמני
חסד רגעי.
אבל מוטב להישאר, להיכנע
להתבונן, להתנכח בזאת המראה
להתקבץ, להתקטן, להעלם, להיבלע
להתרוקן מעצמך, אניותך
ושם, שוב תמצא את היותך
צבע אחרי צבע, גאולה
תיגע במרכז הוויתך
תמצא את האלוהי שבך
תדע שזו הדרך שלך
להיוולד שוב שלם
כהיותך.


כמו הטוב שבא והולך במחזורים משתנים, ארעים, כך הכל...גם ה״רע״ הוא בא בצורות שונות כמו אורח לא מוזמן, לא רצוי שמבקש את תשומת לבנו, ואנחנו למדנו כל כך לא לחבב את המתנות ״המדכאות, מפחידות, שליליות״ שאורח זה מביא. ושהוא בא ברגעי חשכה שהתרגלנו נורא לפחד מפניהם מתקיים שעור גדול, שביל לגאולה.
אם רק נאפשר לשחרר, התניה, להרפות אחיזה ולהיות עם מה שבא למרות ועם הפחד, נאפשר ונתאפשר, ניכנע לחוויה וזאת מבלי לתת לה שם(פחד, דכאון, התיסרות, חרדה, צער...), מחשבה ואת הרגל המנוסה. ניתן לאותו אורח לא רצוי רגע, בלי לנסות לדחוף אותו דרך אחת הדלתות, ורק נתבונן בו, נחוש את הנוכחות שלו בגוף וניתן לו להיות באהבה, נהיה גם אנחנו, ננשום באהבה וסובלנות עם אותו פחד שבתחושות, נשלח לחופשי את המחשבה, נאפשר לעצמנו להיות שלמים עם מה שבא וגאולה תשטוף את אניותנו ותשיב אותנו לעצמנו, אהבה. 

 

ידיעה!






יש בנו ידיעה!
אנחנו מרגישים אותה, זה ברור לנו כמו השם שלנו, אור היום וחומה של השמש, וזה מרגיש טוב, מדוייק!הידיעה הזו, מרגישה כל כך ברורה, חד משמעית ובשלה, מעוררת תחושת נינוחה, יודעת, בטוחה, יש בנו תשובה! 
ואז באה השאלה, למה? ככה! כן, מיותרת וכמעט מאולצת, כמו הרגל שכזה לשאול, כמו מי שמחפש את המשקפיים בפינות הכי נידחות בזמן שהן נמצאות לו על הראש...לא מעט אנחנו עושים מה שאנחנו עושים כמו מתוך הרגל, שינה. אז אנחנו שואלים ומחפשים אחרי היגיון? אישור? סימן? כמו מבקשים שמישהו  יגיד לנו, כן בטח! או ברור שלא! מה בכלל יש לשאול ועל הדרך גם יצייר קו מתאר סביב ענן ויכתוב מעל; כן, זו כבש!

יש בנו תשובה, אבל למדנו להטיל בה-בנו ספק. כי למדנו לפחד מטעויות? כי למדנו שמישהו (מי זה?) המציא את הדבר שנקרא היגיון והתשובה שבתוכנו, לא לגמרי הגיונית לפי הראש שלנו (מה רע בחיי? מלבד התחושה הכל כך ברורה, שמשהו צועק מתוכי אחרת..) כי, תמיד נמצא סיבה.
ובאותה נשימה התשובה שבתוכנו מרגישה כל כך נכונה! עד ששוב האבל, אבל...הזה או אחר בא!

אז אנחנו מעדיפים לשאול או אולי התרגלנו שמישהו אחר יודע-רואה אותנו יותר (וגם זה נכון לפעמיים, וזה מסיפור אחר...) נכון, כי ככה למדו אותנו מגיל ינקות, להעביר סמכות, לאלה שיודעים?!  אמא, אבא, גננת, מורה, רופא, רבי, ממשלה, כומר, מופתי... והרבה מידי פחות למה שבא מתוכנו, מבפנים, אינטואיציה, ידיעה עצמית, אמונה, ידיעה!
(ולא אני לא מדברת על אלו התחושות שלפעמיים באות שהילד שבתוכנו פוחד ... אני מדברת על אלה שמרגיש בנו טוב, יודע!)


ועם כל הרצון הטוב, הם יתנו לנו מזה שהם יודעים, את זה שנכון להם או לפחות מזה שהם חושבים כטוב, זה מה שהם יודעים וגם הם למדו את זה מאחרים שלימדו אותם ש.....
ומידי פעם זה מתעורר בתוכנו, לוחש ואז צועק מקרבנו, אנחנו מערערים על זה שוב ושוב, חושבים מקווים שהתשובה תבוא מבחוץ, בזמן שאנחנו אוחזים בה מלכתחילה.

אז איך נהיה בטוחים בעצמנו?, איך נדע מה התשובה הנכונה?
לגבי התשובה אין ״נכון״ ״ולא נכון״, יש בנו תחושה, ידיעה! התחושה שהתעוררה עם הידיעה נעימה בנו, נינוחה, אז אין צורך ל_דעת יותר.

נעשה פאווזה עם הידיעה, נקשיב למה שבנו, נקבל ונכנע לאהבה, להיותנו, לא נתנגד למה שמעורר בנו רגיעה, ידיעה, אהבה עצמית, שמחה, רכות, הבנה, חמלה...הקשבה לידיעה-הדרכה השמימית הזו.

ניתן לתשובה להיות בנו- בתוככנו, נעורר אותה, ננשום ונתבונן בה ללא מורא, נאמן עצמנו להיות איתה, ובכנות מלא עם היותה-היותנו, ניתן לעצמנו את הזמן להבשיל איתה...
ויהיה.


לאהוב, להודות, לברך את היש

Related image

ברגעים שקשה ויש הרגשה שקצת נגמר האוויר... צרו לעצמכם מרחב וקחו כמה דקות ומקום יחסית שקט להיות בו.
נשמו נשימה עמוקה היו נוכחים לאויר שנכנס ויוצא, עכשיו!
תנו לידיעה בכם לצוף ולעלות, להתגלות ולספר לכם 
מה ייטיב? איזו בקשת מלאות נביא...בקשה, תפילה, ריפוי...ואיזה קושי נשחרר...
בזוג, קבוצה, בלבדות, הכל ניתן וניתן.  

שאו לכם ברכה
אמרו אותה
אמצו
אומץ
ותהיה סגולה
זו שנבחרה.

לנשום פעם
פעמים 
ושלוש עמוקות
ברורות
שאפו מלאות ממלאות
את כל אשר מיטיב והלב מבקש
וננשוף נשחרר
את כל אשר אינו מיטיב והיפרדות מתבקשת
והיה!

ועכשיו
חדש
נינוח
ערני
נוכח!

שאו בלבכם את אהבתכם להיותכם
להיותי
להיותנו
לאהוב
להתמלא
להתרחב